מת זוכה על פי צוואה לפני המצווה בלא שהשאיר אחריו צאצאים, מי יזכה בחלקו על-פי הצוואה?
תשובה לשאלה זו נמצאת בסיפא לסעיף 49 לחוק הירושה, תשכ”ה-1965 (להלן “החוק”), אשר זו לשונו:
“יורש שמת לפני המוריש”
- זוכה על פי צוואה שמת לפני המצווה, ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו – אם בשעת מות המצווה נשארו צאצאים של אותו זוכה, יזכו הם לפי כללי החלוקה שבירושה על פי דין; בכל מקרה אחר הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה מתבטלת”.
לכאורה, שאלה ותשובה פשוטה לצדה. אלא, שלא כך פני הדברים, לפחות עפ”י צו קיום צוואה לקוי שניתן על-ידי הרשם לענייני ירושה בירושלים במקרה בו עסקינן, עליו נרחיב בהמשך. רשימה זו מצאנו לנכון להעלות על הכתב מתוך חשש שפרקטיקה לקויה זו ננקטת על-ידי רשמי הירושות השונים במקרים דומים בנוגע ליישום סעיף 49 סיפא לחוק הירושה, באופן הפוגע בזכויותיהם של יורשים ללא ידיעתם. ענייננו החל בבקשה לרשם לענייני ירושה בירושלים לתקן צו קיום צוואה שהוציא מלפניו בכך שאינו תואם את הוראות סעיף 49 לחוק. בקשה זו, שהועברה לדיון בבית משפט לענייני משפחה בירושלים, נדחתה בפסק-דין ובהמשך נדונה בערעור בבית משפט המחוזי.
ברקע סיפור המעשה בו עסקינן עמדה צוואה שהותירה אלמנה במותה, בה ציוותה את עיזבונה, שכלל בין היתר שלוש דירות, לשניים מבין שלושת בניה – ראובן ושמעון. בנה השלישי, לוי, לא נכלל בצוואה (השמות לצורך רשימה זו בלבד). ודוק, לוי זה הוא היחיד מבין שלושת הבנים שהביא צאצאים לעולם, שלוש בנות. רצה הגורל והזוכה ראובן, שלא השאיר אחריו צאצאים, נפטר לפני אמו המנוחה. מי יזכה בחלקו עפ”י הצוואה? אחיו שמעון, הזוכה הנותר, שיהפוך ליורש יחיד, או שמא בנותיו של לוי – שנושל מן הצוואה ונפטר לאחר אמו – יורשותיה עפ”י דין של המנוחה?
ועוד זאת יש להוסיף: לאחר מות המנוחה הגיש הבן שמעון בקשה לקיום צוואתה, כשבגוף הבקשה ציין את העובדה, הנכונה כשלעצמה, שאחיו ראובן, הזוכה הנוסף, נפטר לפני אמו המנוחה בלא להותיר צאצאים. בעקבות בקשה זו הוציא מלפניו הרשם לענייני ירושה בירושלים צו המקיים את הצוואה, שבסופו נכתבה שורה זו: “בן המנוחה XXXX XXX ז”ל נפטר לפניה ולא הותיר צאצאים.”. הא ותו לא, בלא לציין את משמעות מותו המוקדם. בנסיבות אלה, על סמך צו זה לקיום הצוואה, הועבר לשמעון כיורש יחיד מלוא העיזבון, כולל שלושת דירות המנוחה שנרשמו על שמו בלשכת רושם המקרקעין ותכולת חשבון הבנק של המנוחה. וזאת תוך התעלמות מהוראת סעיף 49 לחוק, אשר אמור היה להביא לכך, שקיום הצוואה יצומצם למחצית העיזבון בלבד, כשעל המחצית האחרת יחול צו ירושת המנוחה עפ”י דין.
בנסיבות אלה, הגישו בנותיו של לוי לרשם לענייני ירושה בירושלים בקשה לתיקון צו קיום צוואה (תיק מס’ 28789), בהתאם לסעיף 72.(א) לחוק הירושה, באופן שלצד שמו של שמעון, הזוכה היחיד שנותר עפ”י הצוואה, תתווסף הערת הרשם, לפיה צו קיום הצוואה מתייחס למחצית העיזבון בלבד. בקשה זו הועברה כנדרש לדיון בבית משפט לענייני משפחה בירושלים (ת”ע 19999-04-22). בתשובה לבקשה טענה ב”כ היועמ”ש (המשיבה), נציגת האפוטרופוס הכללי, כי דין הבקשה להידחות מן הטעם, שבצוואתה הביעה המנוחה את רצונה שבניה ראובן ושמעון בלבד ירשו אותה תוך הדרת בנה לוי מן העיזבון, בעוד שהמבקשות לא השכילו להוכיח כוונה אחרת של המנוחה. לדידה, בעצם הדרת בנה לוי מן הצוואה כיוונה המנוחה לכך שגם בנותיו לא תירשנה אותה.
דא עקא, שבית משפט לענייני משפחה (כב’ השופט פליקס גורודצקי) הלך בעקבות ב”כ היועמ”ש בדחותו את הבקשה. וכך בין השאר נכתב בפסק-דינו מיום 13/03/2023:
“51. במקרה שלפניי, המנוחה הורישה את עיזבונה לשניים מתוך שלושת בניה, תוך שהיא מדירה מירושתה, מטעמיה, את XXX ז”ל והמשמעות היא כי המנוחה הדירה מירושתה גם את בנותיו, קרי את המבקשת ואחיותיה.
- בתוך כך, קבלת הבקשה, משמעותה הענקת ירושתה של המנוחה למבקשת ולאחיותיה “בדלת האחורית” ובניגוד מוחלט לרצון המנוחה.”
על פסק-הדין הגישו בנותיו של לוי ערעור לבימ”ש המחוזי בירושלים (עמ”ש 21982-05-23). הפעם יוצג ב”כ היועמ”ש ע”י פרקליטה אחרת, שהציגה עמדה שונה מקודמתה, באופן שניתן להבין כי היא תומכת בערעור. במהלך הדיון הבהיר כב’ ההרכב (הנשיא משה סובל וכב’ השופטים דניאל טפרברג ומרים אלוני), כי הפירוש שניתן ע”י כב’ השופט פליקס גורודצקי לסעיף 49 לחוק הירושה אינו מתיישב עם הפרשנות עפ”י ההלכה הפסוקה. יחד עם זאת, לנוכח מכשולים טכניים, ללא קשר לסעיף 49 לחוק (כגון: שחלק מהנכסים שייכים היו לשמעון ושהוא עצמו זכאי כיורש עפ”י דין לחלק מהעיזבון) הציע כב’ ההרכב, מטעמי נוחות, שצו קיום הצוואה יוותר על כנו בכפוף לכך שהמערערות תזכנה ב-1/8 חלקים מנכסי העיזבון, הצעה שהתקבלה על-ידי הצדדים כהסכם פשרה.
כאמור, לא עניין ספציפי זה הביא אותנו לכתיבת שורות אלו, אלא הידיעה שמטבע הדברים קיימים מקרים נוספים, היום ובעתיד, בהם עלולים להיפגע זכויות של יורשים עפ”י דין כתוצאה מיישום לקוי של סעיף 49 לחוק. לשם כך נביא להלן בקצרת האומר כמה מטעמינו לפרשנות הנכונה שיש ליתן לסעיף 49 לחוק, לפיה במות זוכה עפ”י צוואה שלא השאיר אחריו צאצאים, “הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה מתבטלת” ופועל יוצא מכך הוא, שחלקו של הזוכה שנפטר חוזר לעיזבון ומתחלק בין יורשיו על-פי דין של המצווה. שאם לא כן, לא תהיה כל משמעות לדיבר “מתבטלת” הסוגר את הסעיף? מסקנה משפטית זו מתבקשת מבסיסו של חוק הירושה עפ”י סעיף 2 לו, שזו לשונו:
“2. היורשים הם יורשים על פי דין או זוכים על פי צוואה; הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה.”
לשון אחר: ברירת המחדל היא ירושה החלה מכוח החוק באין צוואה. כלל בסיסי זה הוא קו מנחה לא רק בקשר לסעיף 49 לחוק הירושה בו עסקינן, אלא לכל אותן הוראות חוק שעניינן בזוכה המנוע מלזכות בחלקו עפ”י צוואה. כך למשל סעיף 50 לחוק הירושה, לפיו “זוכה על פי צוואה שנמצא פסול לרשת … ולא קבע המצווה אדם אחר שיזכה במקומו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת“. והוא הדין באשר לסעיף 66(ב) לחוק, לפיו “ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום, ועל הנותר – צו ירושה”. וכך פסק הנשיא מאיר שמגר בע”א 1022/90 היועמ”ש נ’ אורי כהן ואח’ (להלן: “פרשת כהן”) במקרה שבו נפסלה אחת הזוכות עפ”י צוואה בשל מעורבות בעלה בעריכתה:
“ משמעותן המצטברת של שתי הוראות אלה היא, כי עד כמה שהוראות הצוואה פורסות מצודתן, יש לנהוג לפיהן (כמובן בכפוף להוראת החוק) ואולם לגבי אותם נכסים או חלקים בעיזבון שלגביהם אין הוראה בת תוקף בצוואה יחולו כללי הירושה על פי דין . . . (ההדגשה לא במקור – ר”ח).
קביעת בית המשפט קמא, כי יתרת הזוכים על פי הצוואה יתחלקו באותו חלק של הזוכה בו נפסל, מהווה עריכת צוואה חדשה עבור המצווה, שהרי זו הביעה דעתה במפורש בצוואה שערכה בהקציבה לאותם זוכים כפי שקצבה, לא יותר ולא פחות. העשרת יתרת הזוכים בחלקו או במנתו של הזוכה שנפסל מהווה התערבות בלתי מוצדקת בחופש לצוות. אין בה מתן תוקף לכוונת המצווה, אלא היפוכו של דבר.”.
פרופ’ ש. שילה בספרו “פירוש לחוק הירושה, תשכ”ה-1965”, סייג את הכלל מסעיף 49 לחוק כפי שאמרנו, לכך שניתן לדלות מתוך הצוואה כוונה אחרת של המוריש, וכלשונו:
“(א) אם אפשר לדלות מתוכן הצוואה רצון שונה מזה שנקבע בסעיף 49 לחוק
הירושה – יש להעדיף את רצונו של המוריש.”
התייחסות ישירה לסעיף 49 לחוק ניתן למצוא בתיק עז’ 2519/94 המר’ 33823/96 (חיפה) עזבון המנוחה רות קורניק ז”ל נ’ הרץ עמוס ואח’. פסק-דין נוסף המסכם את ההלכה בצורה מאלפת ניתן גם ע”י כב’ השופט שאול שוחט ב-ת”ע 3110/99 (משפחה ת”א) עיזבון המנוחה פלונית נ’ היועמ”ש, שבו נכתב בין היתר כך:
“ באנלוגיה לס’ 49 ניתן לומר – משבטלה הוראת צוואה בנסיבות של ס’ 49 לחוק יש לראות את אותו חלק עזבון נשוא ההוראה כחלק עזבון שאין לגביו הוראת הענקה או ציווי לאיש ועל כן יש לנהוג לגביו לפי כללי הירושה על פי דין – זולת אם יש בצוואה הוראתה האומרת אחרת.” (שם בפסקה ב’).
עפ”י נימוקיו של כב’ השופט פליקס גורודצקי בפסקאות 51-52 מפסק-דינו הנ”ל, המצוטטים לעיל, משמעות העובדה שהמנוחה הדירה מעיזבונה, מטעמיה, את בנה לוי, היא שבכך הדירה גם את בנותיו. עם כל הכבוד, זוהי גישה שגויה מיסודה העומדת בניגוד להלכה. שכן, המנוחה לא הדירה את בנה לוי אלא אך נישלה אותו מחלקו בירושה. וכפי שכבר נפסק לא פעם על-ידי בית המשפט העליון, בין נישול להדרה קיים הבדל משמעותי. (ראו למשל: דברי השופט מצא ב-רע”א 5103/95 דשת נ’ אליהו).
בנישול יורש מהעיזבון עפ”י צוואה, נמנע המצווה מלהכליל את אותו יורש בצוואתו ובכך הוא שולל את חלקו בלבד, זאת בשונה מהדרה, שבה מטיל המצווה איסור מפורש על היורש להנות מחלק כלשהו בעיזבון. ומהתם להכא – בענייננו לא הטילה המנוחה איסור על לוי להנות מחלק כלשהו בעיזבונה ואף לא ציינה, שלוי לא יירש כל חלק מהעיזבון, ומקל וחומר, שלא אסרה או הורתה על כך שנכדותיה לא תחזורנה לרשת אותה עפ”י דין, ככל שהעיזבון או חלק הימנו יוחזר אליה מעילה זו או אחרת, כגון: הסתלקות זוכה מחלקו בצוואה או פסילת חלק מהצוואה וכיוצב’ עילות.
לסיכום, בהתאם לסעיף 49 סיפא לחוק הירושה, במות זוכה על פי צוואה לפני המצווה בלא שהשאיר אחריו צאצאים, הוראת הצוואה לטובת אותו זוכה מתבטלת ומשמעות הדבר, שחלקו חוזר לעיזבון המצווה ומתחלק בין יורשיו של המצווה על-פי דין, זולת אם ניתן לדלות מתוך הצוואה כוונה ברורה אחרת. בהתאם לכך, לעניות דעתנו, בבוא הרשם לענייני ירושה להוציא תחת ידו צו קיום צוואה במקרה כזה, שומה עליו לציין בצו קיום הצוואה, במפורש, כי הצו יחול אך ורק על חלקם היחסי של הזוכים הנותרים בחיים. בכך תמנע פגיעה נמשכת בזכויותיהם של יורשים עפ”י דין עתידיים של מצווה שנפטר לאחר זוכה עפ”י צוואתו.
